להכיל את הבלתי ניתן להכלה
על החומר הנפשי המעורב בתהליכי ניכור ועל הקושי ואף התנגדות להכרה ולטיפול בתופעה האיומה הזו
ככל שאני מעמיקה את ההבנה שלי בנושא ניכור ילדים וטיפול במשפחות המתמודדות עם מצבי ניכור, ככה אני מגלה שהרגשות והחוויה התוך נפשית הכול כך בלתי נסבלת בסביבה הזאת, הם שמאפשרים לתופעה ההרסנית הזאת להתקיים ולהתעצם.
זהו החומר הרגשי הבלתי ניתן להכלה, שמדרדר ילדים, מבוגרים ואפילו אנשי מקצוע מיומנים לניתוק רגשי ושימוש מועצם במנגנון הפיצול הנפשי.
מאיפה הוא מגיע החומר הזה?
לעיתים הוא רדום בתוך נפשם של ההורים עד למשבר הפרידה, לעיתים הוא נובע מבעיה נפשית או טראומה בלתי פתורה, ולעיתים הוא תוצר של הפרעה אישיותית מאובחנת או לא ידועה. בכל מקרה, ההתפרצות שלו סביב תהליכי הפרידה או הגירושין כל כך פתאומית ועוצמתית, עד שאין סיכוי לעמוד בפניו ללא שימוש אינטנסיבי בהגנה.
במשפחות המתמודדות עם ניכור, כמו צונאמי, הנוף המשפחתי משתנה באחת והופך להיות רווי בחוויה המאיימת של החומר הנפשי הזה. חוויה שיש בה לעיתים תחושה מועצמת של חרדה מתוקפנות או לחילופין מנטישה, ולעיתים החרדה היא מהשתיים יחד. ילדים נאלמים תחת הצונאמי הרגשי הזה של המבוגרים המשמעותיים בחייהם, אבא, אמא או שניהם, והופכים חסרי אונים לחלוטין. ללא כל אפשרות לשרוד ללא דרדור לשימוש מועצם בהגנה של הפיצול הנפשי, שמובילה בסופו של דבר להפרעות בקשר ואף לנתק פיזי ורגשי מהורה אהוב.
מנגנון הפיצול הוא מנגנון הגנה פסיכולוגי שהתפתחותו טבעית ונורמלית אצל כולנו, אך ייעודו אינפנטילי. זאת אומרת, הוא נועד לשמש אותנו בראשית חיינו, כאשר אנחנו תינוקות חסרי אונים לחלוטין בעולם שנחווה כמאיים, לא מובן וכאותי. דרדור הילד, המתבגר ואפילו הבוגר (ישנם ילדים מנוכרים גם בגילאים בגירים) לשימוש בו כדי לשרוד מציאות של ניכור, זהו אקט של התעללות נפשית. וההתעללות הזאת מתקיימת על ספקטרום.
בעוד שחלק מהילדים סובלים ממנה בצורה קלה (לפי מחקר בינלאומי 80% מההורים בתהליכי פרידה וגירושין מפגינים התנהגויות מנכרות – כמו דמוניזציה וגינוי מילולי של הצד שכנגד או חשיפת הילדים לפרטי הסכסוך בצורה שאינה מותאמת גיל/התפתחות), אחרים סובלים ממנה בצורה קשה מאוד ואף מדורדרים בנוסף על הפיצול הנפשי גם להפרעות מחשבה דלוזיוניות (מחשבות שווא/פרנויה) ואף מחלות גוף-נפש אחרות (כמו הפרעות אכילה, התמכרויות, פגיעה עצמית ואובדנות).
לצערנו המתנגדים להכרה בתופעה ובהיקפיה, לחקירתה לעומק וכן לטיפול הפסיכו-משפטי בה, מפעילים קמפיינים אידאולוגיים רבי עוצמה המגיעים באופן מפתיע דווקא מהזירה שבה התופעה הזו נמצאת – זירת האלימות במשפחה.
איך יכול להיות שמוקיעי/ות תופעת האלימות במשפחה פוגעים/ות במאבק בתופעה של ניכור ילדים?
תנועות אקטיביסטיות מגדריות, הפועלות במטרה למגר את האלימות במשפחה ולהגן על קורבנותיה מתעלמות לחלוטין מנפגעי ניכור במשפחה, בתואנה שהמדובר בטענות שווא המופנות כלפי אימהות, אשר מגינות על ילדיהן באמצעות ניתוקם מאבות אלימים. לטענתן, טענת הניכור היא טענת שווא שמהווה המשך ישיר להתעללות הזוגית שהייתה טרם הגירושין.
הקושי בהבנת תופעת הניכור טמון בדיוק בטענה החד צדדית הזו, אשר מתבססת בחלקה על עדויות מן המציאות, אך היא בוחנת את תופעת האלימות מהזווית המגדרית בלבד ולא מאפשרת הסתכלות דרך עדשה רחבה על כלל הספקטרום בו פועלת משפחה. ספקטרום שבו מתקיימות זוויות מבט שונות (אבא, אמא, ילדים, משפחה מורחבת) ולצידן צרכים נפרדים ואג'נדות שונות ולעיתים מנוגדות.
תופעת האלימות במשפחה בוודאי כוללת אלימות פיסית שיש לפעול בנחרצות למגרה, אך היא כוללת גם תופעות של אלימות רגשית, סמויות וגלויות, שהן מנת חלקן של גברים, נשים וילדים גם יחד. כדי למסך את התופעות הללו במצבי ניכור לא פעם נטענת טענת אלימות פיסית תוך שימוש בה לרעה.
אני הייתי אמא מנוכרת, אמא שילדיה הופנו נגדה, אמא שנותקה מילדיה בכסות של אקט הגנה ועל ידי שימוש בהאשמת שווא על התעללות בילדים. אני התבוננתי בילדים האהובים שלי למדים לפחד ממני, לשנוא אותי, להסתובב במחיצתי בתחושת אימה ואחר כך להתרחק ממני, להתנתק ממני ומכל בני המשפחה שלי, ובסופו של דבר למחוק אותי לגמרי מחייהם עד כי לא נחשבתי עוד ל"אמא".
המקרה שלי איננו יחיד במינו. אלפי הורים וילדים בכל שנה בישראל מתמודדים עם התופעה האיומה הזאת. עשרות אלפי נשים וגברים, הורים וילדים המסתובבים פה בינינו, נושאים את השלכותיה הקשות של הטראומה הזאת ואף מעבירים אותה במשפחה לדורות הבאים אחריהם.
לאחרונה מגיעים אליי לקליניקה ילדים בגירים שנוכרו בילדותם ונותקו מהורה אוהב. ילדים שלימדו אותם לפחד מהאדם היקר והמשמעותי שגידל אותם, ילדים שהאמינו במסוכנותו של הורה נורמטיבי וכיום בבגרותם לא מצליחים להבין את מקורה של האימה שאחזה בהם, זו שמעצבת את חייהם הבוגרים עד היום ופוגעת בכל חלקה טובה.
אלו הם ילדים שמגיעים לקליניקה בגלל שאין ביכולתם להתנהל בביטחון בעולם, אין להם אמון בעצמם ובבני אדם, הם אינם מצליחים לייצר מערכות יחסים חיוביות עם בני/בנות זוג ולעיתים אף הפכו בבגרותם לפגועי נפש.
למולם אני צופה בילדים צעירים שנוכרו, והוריהם מצליחים בדרך פתלתלה ומפרכת לחדש קשר. כיצד האימה אט אט מתמוססת והמציאות האוהבת של ההורה המסור שלהם חודרת בין הסדקים ומחממת להם בחזרה את חלקי הלב שקפאו. כיצד החרדה המועצמת שהוטמעה בהם מתחלפת אט אט בתחושת הקלה וריפוי.
ובאמצע, יש את אלפי הילדים המנוכרים שלא זוכים לטיפול, הסובלים השקופים. אלו שנדרשים לנתק עצמם מהצרכים שלהם, אלו שחיים תחת תחושת סכנה מתמדת ותחושות אשמה מודחקות. אלו שנאלצים לציית לדרישות הורה או להיכנע לצרכיו וציפיותיו מתוך אימה. אלו שנדרשים להכחיש את תוכם ולהתגונן פן יינטשו, פן לא יזכו באהבה לה הם כל כך זקוקים מהורה המשרה סביבם, באופן מודע או שלא, חוויה מתמדת של ספק.
מה שהילדים הללו מפנימים דרך מערכת היחסים הפוגענית עם הורה אחד ומדגימים באמצעות התנהגותם כלפי הורה אחר, זה שאהבה קשורה לכפייה ולריצוי, שאהבה היא התחושה המתמדת של פחד שמישהו יקר הולך לנטוש אותי, שאהבה היא משהו שחלים עליו תנאים והיא נושאת מחירים כבדים.
הילדים הללו לומדים שהעולם מרגיש בטוח רק כשהם עושים את מה שגורם להורה אחד שלהם להרגיש בטוח, ולכן הם עושים את מה שצריך כדי ליצור את התנאים האלה. גם במחיר של פגיעה עצמית, גם במחיר של דחיית אהבתו של הורה שני, שיכל להיות עוגן בטוח ומשמעותי בחייהם.
בתהליך העבודה הכל כך מורכב עם הילדים הללו נדרשת החזקה של מרחב בטוח ומוגן מפני החומרים הפסיכולוגיים הפוגעניים האלה. וכן נדרש תהליך הדרגתי של חיבור מחדש אל העולם הפנימי שנותק ואל העולם החיצוני שנדחה.
זוהי עבודה עדינה ולעיתים מורכבת מאוד, הדורשת אנשי מקצוע מומחים ומנוסים, הן מתחום בריאות הנפש והטיפול במשפחה והן מתחום המשפט. אנשי מקצוע שלא רק בקיאים בתחום הייחודי הזה, אלא גם יכולים להכיל את החומר הפסיכולוגי הקשה ששורה בעבודה עם המשפחות הללו. ולצערי, אנשי המקצוע הללו נדרשים להיות גם כאלה שישרדו את ההתקפות האישיות והמקצועיות של ארגונים ובעלי עניין, הנאבקים כל כך להכחיש ולמסך אותו.
טיפול ראוי בתחום ההתעללות במשפחה דורש מקצוענות, נחישות וחוסן, על אחת כמה וכמה בתחום ההתעללות הפסיכולוגית והרגשית המתרחשת בעת ניכור ילדים בתהליכי גירושין ובפרידה. למרות קמפיינים כאלה ואחרים הפועלים כנגד ההכרה בניכור הורי כהתעללות, שני התחומים הללו אינם מונחים זה מנגד לזה.
שניהם דורשים מאתנו, בני אדם, חברה, הורים, ילדים, בני משפחה מורחבת ואנשי מקצוע - הכלה של חומרים נפשיים שלצערי קשה מאוד ולעיתים בלתי נסבל להכילם, אך הכרחי עבור הבריאות הנפשית של כולנו, כפרטים וכחברה, שנעז לעשות כל שניתן על מנת שנתמודד כראוי איתם.