מהורה מנוכר להורה הנבחר

ההתמודדות של הורה אוהב עם ניכור ועם מחיקתו מחיי ילדיו מובילה לא פעם לפוזיציה חלשה, מדוכאת, חסרת אונים ואף קורבנית. זהו תהליך טבעי וכואב מאוד, תוצר של המשבר הקיומי שבאובדן קשר עם ילד יקר לצד ייאוש מאזלת יד של מערכת שלמה, אשר כושלת מלהושיע. וכן סביבה חברתית, שלעיתים אינה תומכת ואף ממהרת לשפוט. 

ככל שאני משוחחת עם ילדים מנוכרים שבגרו, וחוקרת מקרי הצלחה של משפחות אשר חידשו קשר, אני למדה שאחד מהמפתחות להצלחה טמון באופן שבו ההורה המנוכר מצליח לצאת מן הפוזיציה הזו אליה דורדר. ואני מדברת על יציאה ב- state of mind, בהרגשה, לעיתים כנגד כל פסיקה או תמיכה מערכתית או משפחתית/ סביבתית.

זהו תהליך מאתגר בנסיבות הקשות הללו, להחזיר לעצמך את הפוזיציה ההורית שנמחקה. אך להתהליך הזה יש חשיבות מכרעת בחזרה לתפקוד מיטבי בחיים, ביכולת לקבל על עצמנו בחירות חדשות שמקדמות אותנו ושומרות עלינו בדרך. ובעיקר, בכך שהוא מאפשר לנו לטפל בשיקום הקשר שלנו עם הילדים מהמקום ההורי שלנו ולא מהמקום הקורבני שאליו הגענו כתוצאה מההתמודדות עם הטראומה. 

מהמקום ההורי הבריא אנחנו יכולים לראות את מצוקת ילדינו ולתעדף אותה, מהמקום הזה אנחנו יכולים להתעלות על עצמנו עבורם, מהמקום הזה אנחנו יכולים להגן עליהם מהמשך הפגיעה, מהמקום הזה אנחנו יכולים לחמול ולסלוח על התנהגויות ורגשות קשים שלהם ועוד ועוד. 

ככל שאני לומדת את התופעה הקשה הזו במובנים הרחבים שלה, אני מתחזקת יותר ויותר כי הטיפול הטוב ביותר נגד ניכור הוא זה של ההורה המנוכר! כן, נשמע מפתיע, אבל ממש כך. 

בהיעדר נגישות לאנשי מקצוע מומחים, בהיעדר תשתיות מערכתיות מתאימות ובהינתן מציאות משפחתית שיש בה הורה נוסף, שלמרות היותו פוגעני יהיה בחיי ילדינו תמיד. ניתן לחשוב כי המצב אבוד. אך אני אומרת שאף על פי כן, יש מה לעשות, והוא נמצא בידינו - ההורים המנוכרים.

אנחנו ההורים המנוכרים יכולים לעשות את הבלתי אפשרי ולהציל את ילדינו! אבל לא נוכל לעשות זאת מעמדת הקורבן.

זה לא פתרון קסם. זה תהליך שדורש עבודה עצמית, מאמץ, נכונות ללמוד ולצבור ידע בתחום וגם אהבה אין קץ וללא תנאי. אבל לאיזה איש מקצוע יש את המוטיבציה לעשות את כל אלה יותר טוב מאתנו?

מזמינה אתכם לצפות בסרטון הקצר שצילמתי היום בעקבות פוסט באחת הקבוצות וכמובן לשתף במחשבות ובתובנות שלכם: להיות הורה מגדלור