על שחרור שליטה ועל איך מנצחים ניכור באהבה
אחד האתגרים הקשים ביותר ליישום בהורות שלנו לילדינו היא שחרור שליטה. הורים שמתמודדים עם סיטואציות הוריות "רגילות" חוששים לא פעם מ"מה יצא ממנו/ה" אם אשחרר, אם אוותר, אם לא אקבע את החוקים/ הנורמות, אם לא אחליט עליו/ה.
החשש הזה שלנו כהורים נולד כאשר אנחנו היינו ילדים והחליטו עלינו. השליטו עלינו את הדעה, את העשה ואל תעשה, את הנכון ולא נכון, מתוך אמונה שככה מתנהגים הורים.
בניסיונות שלנו כהורים לשלוט על ילדינו, אנחנו משחזרים את אותו הדפוס שחווינו בילדות בעצמנו.
ומה זה יוצר?
לצד יחסים של שליטה, מאבקי כוח, הורדות ידיים הדדיות ושרשור הדפוס הזה לדור הבא, נוצר נזק עמוק הרבה יותר – התרחקות הדרגתית של הילדים שלנו מהעצמי האותנטי שלהם.
למה?
משום, שכאשר אנחנו ההורים חוששים ממה שיצא מהילדים שלנו, אם לא נעשה כך או אחרת, אז אנחנו משדרים להם מסר סמוי, שמה שיש בהם באופן טבעי הוא לא מספיק טוב, לא ראוי, מפחיד ואפילו מסוכן.
לאורך זמן המסרים הללו מפתחים ילדים, שרחוקים מהליבה הטבעית שלהם, מהעצמי האותנטי והמופלא שאיתו נולדו. ילדים שמאמינים שמשהו בתוכם לא מספיק טוב ולכן הם או מרצים ופועלים בהתאם למה שמצופה מהם, או לחלופין, מצדיקים את האבחנה הזו שקיבלו מאתנו, והופכים להיות כל מה שלא רצינו.
ולמה אני כותבת את זה גם להורים ובני המשפחה המתמודדים עם ניכור?
משום שעלינו כהורים או מבוגרים בחיי ילדינו המנוכרים, נכפה אתגר נוסף, אשר בהקשר הזה יש בו הזדמנות אדירה לשינוי! נתלשה מאתנו בכוח, השליטה.
אנחנו כבר לא שולטים בחיי ילדינו, לא יכולים להורות להם דרך, לא זוכים להפעיל סמכות או מרות, אין לנו במה להיאחז. ולא רק שאין לנו במה להיאחז, הפחד שלנו ממה שיצא מהם מתעצם פי כמה!!!
אז למה אני רואה במה שקורה לנו הזדמנות?
משום שבסיטואציה שלנו, בה אין לנו אובייקטיבית את השליטה, יש לנו אפשרות גדולה יותר להשתנות ולהפוך, דווקא בנסיבות הללו, להורים הכי טובים שיכולנו להיות.
מה זה אומר?
בראש ובראשונה, להאמין בטוב ובמופלא שקיים בילדינו, גם כאשר ההתנהגות החיצונית שלהם היא מן הקשות ביותר.
האמונה שלנו בהם הכרחית לא רק בשביל ליצר לעצמנו תקווה לשינוי, למלא את עצמינו באנרגיה חיובית ולהמשיך לפעול כדי להחזיר או לשקם את הקשר. היא הכרחית בשביל לעזור לילדינו להחלים מהטראומה הקשה שבה הם חיים.
בנסיבות הקשות של חייהם, בה נמחקים 50% מזהותם ומהחוויות הטובות והיפות של חייהם עם היקרים לליבם אמא או אבא ובני משפחתו/ה, הם יותר מכל זקוקים לתזכורת – שהטוב קיים בהם!!! קבור תחת חומות הגנה ופיצולים נפשיים, אך הוא שם. ואין יותר משמעותית מהידיעה הזו, המשתקפת מעינינו, כדי להציל את נפשם מנזק בלתי הפיך.
כאשר אנחנו מפחדים ממה שקרה לילדים שלנו ורואים אותם דרך ההתנהגויות הקשות ביותר שלהם, אנחנו משדרים להם שזה מה שהם באמת. מכירים את האמירה "מה נהיה ממך?".
אין מתנה גדולה יותר, שאנחנו כהורים יכולים לתת לילדינו ולעצמנו, מאשר לשחרר את האחיזה בהם, להאמין בטוב שקיים בהם (זה שראינו בהם כשנולדו לנו ולראשונה הצטלבו מבטינו). אין מתנה גדולה ומשמעותית יותר מהאהבה שלנו אותם, מכל ליבנו וללא תנאי, גם בסיטואציה הקשה של הניכור.
סיפור אישי לסיום. כאשר הקשר ביני ובין ילדיי חודש אחרי נתק ארוך ומאבק משפטי עיקש, פגשתי ילדים במצב קשה ביותר במרכז הקשר. הילדים האהובים שזכרתי לפני הנתק, עתה שנאו אותי, פחדו ממני ודחו אותי פיסית ונפשית.
באחד המפגשים, כשאמרתי לבני שאני אוהבת אותו, הוא ענה לי "את לא באמת אוהבת אותי. את כבר לא מכירה אותי בכלל".
נכון. את ההתנהגות החיצונית של הילד שלי לא הכרתי. ומה שראיתי היה כואב, מזעזע ואפילו מאוד מפחיד. אבל את הלב שלו הכרתי לפני ולפנים, ואת זה אמרתי לו. אמרתי לו שאני אוהבת מאוד את מי שהוא, וזה לא ישתנה לעולם, לא משנה איך יתנהג כלפיי או כלפי עצמו. ולא רק שאמרתי את זה, אלא התנהגתי אליו כך. פתחתי את ליבי שוב ושוב והוכחתי לו במעשיי שאני רואה ואוהבת את מי שהוא, אף על פי כן ולמרות הכל.
עברנו תהליך ארוך מאוד מאז. בצעדים קטנים עשינו דרך ארוכה.
מספר שנים של אמונה בילד המופלא שקיים בתוכו עשו את שלהם. וככל שאני התמדתי בשיקוף שלי לאהבה שהוא ראוי לה, בזכות מה שקיים בתוכו ולמרות מה שניכר בחוץ. ככה הוא חזר להאמין, שהעצמי האהוב שהיה שם עדיין קיים, ובהדרגה השיב אותו לחייו וחזר לנהוג כמו הילד שפעם הכרתי.