תקופת ההישרדות מאחורי. הסערה הקשה והמטלטלת שככה, יש שקט חיצוני יחסי. ואני עומדת קפואה במקום, ולראשונה יש מספיק שקט כדי לשמוע כמה סוער בפנים.
כמה הרעש הגדול חדר פנימה והעיר את כל הפחדים ופתח את כל הדלתות לחדרים הסודיים של הלב והנשמה ויש אי סדר, אי שקט, אי ודאות…. ואי ואי ואי.
ולמרות כל ההשקעה שלי בעצמי, בתחזוקה הפנימית של נפשי הדואבת והחיצונית של גופי החבול, הסערה הזו של חיי השאירה חותם כל כך חזק, עד שהבית הפנימי כבר לא מוכר לי.
מסתכלת פנימה לתוכי ולא יודעת ממה להתחיל, גרוע מכך, לא יודעת איך אני רוצה שיראה הסדר החדש.
לרגעים רוצה לשחזר את הכל, לסדר כל דבר במקומו בדיוק כפי שהיה לפני הניתוק הכפוי מילדיי, לפני הקריירה שנגדעה, לפני שהלב נשבר… להחזיר הכל למקום הישן כמו במטה קסם.
באמת רוצה? לא באמת יודעת.
בתוך הטלטלה הפנימית שקיימת בי עכשיו, כבר לא באמת יודעת מה רוצה. משהו בי קורא לשחרר את שהיה, לדייק וליצור מחדש. אבל הקולות השונים ואי הסדר אינם מאפשרים לאף אחד מהחלקים שבי לדבר ברור.
השכל שהיה דומיננטי כל חיי, בהיר והחלטי כל כך, הושתק עם ההצפה הרגשית שגלשה מכל קצותיי. שלטונו הוסר באחת, והוא עצמו כבר לא בטוח מה נכון ומה לא.
והרגש, סוף סוף יצא מן המרתף העמוק והוא מצד אחד נוכח בכל דבר ומצד שני הוא בוסרי, מהוסס, ילדותי, זגזגן.
והרוח שלי, כל כך חבוטה. יודעת את איכויותיה, אך עייפה ורצוצה מהמאמץ הרב שהשקיעה בשביל להשאיר אותי נטועה באדמה, בשביל להשאיר אותי נושמת, וישנה, ומתעוררת, ואוכלת…בחיים.
והיא עומד עכשיו הרוח שלי בתוך הבית הפנימי שלי הכל כך מנופץ ומנסה ליצר מחדש, מנסה לברוא אותי שלב אחר שלב. מנסה לאסוף את השברים וליצור מהם יצירה מופתית, שלמה ויפה שתשמש אותי להמשך החיים מפה הלאה.
והרוח שלי מרגיעה את הרגש הסוער ששוטף שוב ושוב את הבית שלי. מלטפת אותו, מחבקת, מערסלת ושרה שירים, מבטיחה שהכל יהיה בסדר.
והרוח שלי מעודדת את השכל הישר והחריף שלי, שיש תקווה והוא יחזור לפעול במרץ כשיבשילו התנאים. מבטיחה לו שמקומו מובטח והוא רצוי ואהוב, ואל לו לקחת על עצמו את האשמה על ההחלטות שקיבל והדרך שתבע.
והרוח שלי האהובה הזו מקשיבה גם לגוף המותש שלי, מתייחסת לכל שרירי התפוסים והמכווצים. מנחמת אותם, מעסה ומכירת תודה ענקית לשלד החזק והיציב שלי, אשר ביסודותיו האיתנים שרד את הסערה ויאפשר בסיס לבניה מחדש.
ועכשיו … אחרי שהמילים יוצאות אל הדף והדמעות שוטפות את הבית שלי… שוב שקט. אבל הפעם לא שקט של קיפאון, אלא שקט שמאפשר לשמוע תפילה חרישית לצמיחה ויצירה של המחר החדש, תפילה לבריאה.