השבוע נפגשתי לשיחה עם הילדה הקטנה שהייתי. הילדה הקטנה הזו שכבר בגיל ארבע-חמש החליטה לשבת בכיסא הנהג של חייה, להוביל, להנהיג, להשפיע ותמיד להיות במקום של בחירה. הילדה ששכחתי כל כך עם התבגרותי, זו שהשארתי מאחור על הטרקטור בקיבוץ, עת שעטתי קדימה במסלול המהיר שבחרתי לעצמי בחיים.
היא בחרה את מקום המפגש שלנו. הלכנו מעט על השביל, דומה לזה שהיא זוכרת מילדותה בקיבוץ, ואז נשכבנו יחד על כר דשא ענקי וירוק. הדשא הקיף אותנו מכל הכיוונים עד שנראה היה כי כל העולם הוא כר דשא אחד גדול, אשר חיכה רק לנו שנשכב עליו.
שכבנו שם זו לצד זו על הגב. גופה הקטן והצעיר היה בטוח מאין כמוהו מתמסר לדשא הנעים. ואני הסתכלתי עליה בעיניים מעריצות, על הביטחון שיש לה בעצמה ובעולם סביבה, על האהבה שלה לחיים, על הלב הנקי והטהור שלה, על הרצון העצום שלה להצליח ולהיות מאושרת, ועל הידיעה שמגיע לה את כל אלו פשוט כי היא ילדה מהממת.
כל כך הייתי גאה בילדה העוצמתית שהייתי. שכבתי כך לידה עם גופי הבוגר והתמסרתי בהשראתה לעולם הנעים הזה שמסביבנו. נתתי לריח הטרי והרענן של הדשא להיכנס לתוך גופי ולהעיר בו כל נים, נתתי לקצותיו לדגדג אותי מכף רגל ועד קצות האוזניים, נתתי לשמים הכחולים להאיר עליי ולשמש לחמם את הלב . הרפיתי את כל השרירים התפוסים והגוף הקפוץ מטרדות היום, ופשוט הייתי שם איתה. פשוט היינו יחד שתינו.
ככה שכבנו לנו זמן רב על הגב מסתכלות על השמיים בדממה. ולאט לאט התחילו לחשושים ואז צחקוקים וחיבוקים ארוכים ומוחצי עצמות. כל כך ביחד היינו ברגע המיוחד הזה, היא בשבילי ואני בשבילה. וברגע מסוים התחלנו צוחקות עד לב השמיים. צחוק מתגלגל בקול גדול וחזק שהדהד למרחקים, כזה שיודע שאנחנו יחד ולא נפרד. כזה שיודע שאנחנו צוות מנצח, אני והיא. כזה שיודע שביחד הכל יהיה בסדר, תמיד!
בשנה האחרונה, מאז חזרה לחיי הילדה האהובה הזו שבי, היא הולכת איתי יד ביד לכל מקום. היא יושבת על ברכיי בכל קבלת החלטה, לוחשת על אזני ומאירה את עייני. אני ברת מזל שיש לי אותה, כי היא מדייקת אותי, מזכירה לי מה חשוב ומה לא, מה נכון ומה לא, ממלאה אותי אהבה ושמחה ורוח שטות, עזר כנגדי.
ואני מאמצת אותה אל ליבי ומחבקת אותה חזק, מדברת אליה ומשבחת אותה, כי חשוב לי שתדע כמה היא מיוחדת. מתייחסת לפחדים שלה, מתחשבת בדעה שלה ומבטיחה לה שלעולם לא תרגיש יותר שהיא לבד.
יחד, היא ואני מתמודדות עם המשבר הקשה של חיי הבוגרים. יחד אנחנו מבטיחות זו לזו שנצלח את האתגר הגדול הזה ונחזיר את הילדים היקרים שלי הביתה, בשמחה ובאהבה. כי יחד אנחנו צוות מנצח!
היום, ביום האישה הבינלאומי, אני מברכת את עצמי על האיחוד המחודש עם הילדה שבי. מברכת על האישה הבוגרת שאני, על האומץ שלי לעצור את המרוץ, לרדת על בירכיי ולהסתכל לה בעיניים התמימות והיפות שלה. על האומץ שלי לשמוע את מה שהיא מספרת לי, להיות שם בשבילה ובעיקר ללמוד ממנה את מה שהיא ידעה אז על הטרקטור ואני במרוץ החיים כבר שכחתי.