בלילה כשאני והאיש שלי נכנסים למיטה, אז נוחתת עליי העצבות הזו של סוף היום. והוא, היקר שלי, יודע שזה הזמן שאני פשוט צריכה חיבוק ארוך, חזק וחם. כזה שמרגיש הכי בבית בעולם.
כשהילדים היו בבית, בכל לילה לפני השינה, הם היו קוראים לי למיטה שלהם לחיבוק אחרון. זה הזיכרון הכי חזק שנשאר לי מהם! כשאני מתגעגעת, אני נזכרת במראה ובתחושה של החיבוק הזה, ובברכות הקטנות והפשוטות שהייתי אומרת להם לפני השינה.
אני נזכרת בשיחות הקטנות והלחשושים של סוף היום, בדגדוגים הקטנים והאהבה הכל כך טבעית שזרמה לתוך השמיכות ומשם ישר ללב. כמה אני מתגעגעת לרגעים הקטנים והקסומים הללו, של הטקס הפרטי שלי איתם.
מבלי לשים לב או לתכנן, מצאנו את עצמנו, אני והאיש שלי, משחזרים את טקס ההשכבה הקסום הזה במיטה שלנו.
כשאנו מתחבקים כך במיטה בסוף היום, אני מוצאת את עצמי מדמיינת את האנדורפינים הטובים מתחילים לזרום בדם (כמו שקראתי באיזה מאמר על סגולותיו של החיבוק). אנחנו מתחבקים בתקופה הזו הרבה, אני והאיש שלי, לא רק במיטה בסופו של היום.
בכלל אני מתחבקת הרבה לאחרונה, עם כל מי שנכון לקבל או לתת. זו אחת המתנות שקיבלתי בתקופה הקשה הזו, את העצירה הזו של הכל, וההתמסרות לחיבוק. חיבוק שעוזר לי להדביק את הרסיסים שבלב, כמו במגע של קסם.
אתמול בלילה שוב התחבקנו חזק מכורבלים בשמיכה וחלקנו מחשבות על היום שהיה. שוב הוא הזכיר לי כמה הוא אוהב אותי ונמצא שם בשבילי, ושוב הדמעות בעיני החלו זורמות מעצמן ומרטיבות את הכרית. דמעות על מי שהייתי עד לא מזמן, וקבורה עמוק עמוק בתוך עצבות כל כך גדולה, ייאוש, כאב והישרדות. דמעות על תחושת חוסר השליטה על חיי, על ההרגשה כאילו אני בתוך מערבולת בים סוער מנסה בכל כוחי פשוט להרים את הראש ולנשום. דמעות של אושר על החיבוק שקיים, וגעגוע לחיבוק שחסר כל כך.
תוך כדי חיבוק לחשתי לאיש שלי, שאני כל כך אוהבת אותן ומצטערת שהוא צריך לרומם את רוחי כל הזמן, מצטערת שהוא צריך לדאוג לי במקום להתרכז בכל יתר הדברים שעל סדר יומו. מצאתי עצמי מתנצלת שוב על היעלמה של האישה שהכיר והתאהב בה. האישה החזקה, העצמאית, המאושרת… התנצלתי בפניו שקנה “חתול בשק” והוא אמר בצחוק שיותר מתאים לי “חתולה בשקית”.
התגלגלנו מצחוק דקות ארוכות במיטה. כן, אני באמת קצת חתולה בשקית.
היה משחרר הצחוק המתגלגל הזה לפני השינה. הרבה יותר נעים לצחוק מאשר למלא את הכרית בדמעות על מר גורלי…
עם הצחוק הזה הלכנו לישון הלילה שוב מכורבלים, בחיבוק החזק והחם הזה שמרגיש הכי בבית בעולם.